הפוסט הזה נכתב יום לאחר שעשרים החטופים החיים חזרו הביתה. לראות את הפנים והשמות הכל כך מוכרים, נפגשים עם המשפחות שלהם, היה מאוד מרגש. ובתוך כל זה לשמוע את טראמפ אומר שהסתיימה המלחמה מעורר תקווה לקצת שקט. אבל, בתוך כל ההתרגשות והשמחה הרגשתי גם תחושות של עצב וכעס. עצב על אלו שלא חזרו ועל אלו שחזרו פצועים ופגועים. וכעס על התמשכות המלחמה, על ההזדמנויות שהוחמצו ומעל לכל, על מנהיגים שלא מסוגלים להביט לנו בעיניים ולבקש סליחה. מגיעה לנו הנהגה אמפטית יותר. לפני קצת פחות משלוש שנים הוצע

The technological landscape is constantly evolving, and Israel, frequently referred to as the "Start-Up Nation," is no different. As...

הרבה מאוד זמן לא כתבתי, ויש לי מלא תירוצים טובים - נסיעות לארה"ב, התנדבות בקהילה, קורס דירקטורים ועוד המון דברים. אבל כמו שאני תמיד אומר...

מה קורה סביבנו? לא הספיק עזה, תימן, איראן ולבנון אז עכשיו גם סוריה מתפרקת? מעניין אם בראיה היסטורית זאת תקופה חריגה של זעזוע בעולם יציב...